כולנו מכירים את מאמר החכם מכל האדם – “חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר” (משלי י”ג כ”ד)
במבט ראשון הפסוק נראה חסר משהו, בתחילתו מלמדינו שחשיכת השבט היא שנאה, הוי אומר ששימוש בשבט היא אהבה. אך סופו של הפסוק לא מפרש כך אלא מציע משהו חדש במקום השימוש בשבט – האלפת מוסר.
תשובה לכך נמצאת בפירושו של ר’ יחיאל הלל בעל ה’מצודות’ שפירש כי ‘שוחרו’ הוא מלשון שחר והתחלה. ולפי דבריו יתפרש הפסוק כך:
כשגדל הבן וצריך ליישרו מוכרחים להשתמש בשבט (ביד קשה) ומי שחושך את שבטו חושב שהוא אוהב, אך אינו אלא שונא.
ואמנם, האוהב האמיתי מאליף את בנו מוסר כבר משחר ילדותו, כי כאשר מתחילת הילדות מאליף האב מוסר ומדריכו בכל ענייניו, לא צריך הוא להגיע לשימוש בשבט לכשיגדל.
המשמעות הגדולה לכך בין מורה לתלמידים היא בהצבת כללים בתחילת שנה.
תפקיד המורה בתחילת שנתו של התלמיד כמוה כתפקיד האב בתחילת שנות ילדות הבן.
כאשר המורה מציב כללים ברורים בתחילת שנה הם נצרבים היטב במוח התלמידים, הרבה יותר טוב מאם יתעורר להציב את הכללים במהלך השנה.
אך לא רק בתחילת שנה, אלא בתחילתו של כל דבר חדש. לפעמים קורה ואנחנו באמצע אירוע עם התלמידים, נניח כל התלמידים מתאספים לאולם הכינוסים של הת”ת, במהלך הכנס אתה מבחין כי ישנם תלמידים שקמים בלי רשות; אתה נותן הוראה לשבת, ושוב אותה הוראה, ושוב אותה הוראה, מדהים אותך שדווקא התלמידים מהכיתה שלך אינם רגועים…
מה קרה? נתת את ההוראה מאוחר מדי. אם את אותה ההוראה היית נותן לפני שיצאתם מהכיתה, כולם היו מיישמים אותה.
יוצאים לטיול, תלמידים מלכלכים את האוטובוס בחטיפים. אתה מעיר דרך המיקרופון של האוטובוס, זה לא ממש עוזר. אתה קם לאחורי האוטובוס אומר לתלמידים שזה חילול ה’ ושזה לא מתאים, שני תלמידים מתנדבים לנקות ואחרי שעה אתה מגלה שהאוטובוס שוב מלוכלך…
מה קרה? אתה לא יודע להשתלט על התלמידים כשהם מחוץ לכיתה? אתה בהחלט יודע. פשוט מאוד לא הייתה הדרכה לפני שיוצאים, אם הייתה הדרכה ברורה לשמור על נקיון האוטובוס, זה לא היה קורה.
הדרכה טובה היא הדרכה מראש. התלמידים שומעים אותה בישוב הדעת, מפנימים ופועלים על פיה.
לעניין הזה של הוראות מראש ישנו אספקט נוסף והוא: יזמה לעומת תגובה. תזכור את הכלל הזה: כאשר אתה יוזם הדרכה היא חזקה הרבה יותר מאשר כשאתה צריך להגיב להתנהגות לא מתאימה.
זה לא שהתלמיד לא שומע אותך! כאשר אתה מדבר עם תלמיד על כך שלא התנהג יפה, הדיבורים שלך חודרים למוח של התלמיד, אלא לעיתים קרובות הם נכנסים לאיזור המכיל את תאי ההתגוננות והרתיעה במקום להכנס לאיזור המכיל ידע והגיון.
מחר, כשאותו תלמיד ייסע באוטובוס בשכונה שלו, הוא אולי ‘יהנה’ באקט של שחרור מהרתיעה שיצרת אצלו, להשליך את שקית החטיף במרכז האוטובוס.
אבל יש פה עוד דבר מדהים! וזה, ההקשבה של שאר החברים, אלו שלא זרקו את הממתק: בתקציר תיארתי את הסיטואציה הזאת שאחרי שעה מאז שהערת על הממתקים המושלכים אתה מגלה שוב שרצפת האוטובוס מלוכלכת… איך זה קרה? הרי דיברת על זה בקול, וכולם שמעו!
התשובה לכך: שכשאתה מעיר לתלמידים מסוימים, התלמידים האחרים לא מקשיבים לך באופן מלא! הם עסוקים כעת בחווית הטיול, מבחינתם, המלמד מעיר ליצחק ולדני שהתנהגו לא יפה. לא קשור אליהם… וכך מבלי משים הם יכולים לחזור על אותה ההתנהגות עליה כבר הערת!
אבל אם היית יוזם הדרכה מסודרת בכיתה, המצב היה הפוך לחלוטין, כי רמת העירנות של התלמידים לפני יציאה לטיול היא מאוד גבוהה! כולם או לפחות הרוב המכריע היו מקשיבים לכללי ההתנהגות בטיול, מפנימים, ומתנהגים לפי ההוראות.
פעם אמרתי את זה לאיזה מלמד. “אהבתי” הוא אמר, ואז שאל: ומה לעשות אם הם עושים באמצע הטיול משהו שלא חשבתי עליו מראש? העסק אבוד?
התשובה לכך נמצאת כבר בשורות הקודמות, אני אסכם אותם בשני חלקים: א. יש לדבר בנחת כדי שהדברים יתקבלו כמסר מחנך ולא ילכו למקום של הרתעה. ב. כשיש לך אפשרות להפנות את תשומת לב כולם (כמו במקרה של הטיול, לעומת אם זה באמצע כנס שעורך המנהל לכל תלמידי הת”ת), לא לפנות ספציפית לאותם שהתנהגו שלא כהוגן, אלא להפנות את תשומת לב כלל התלמידים לכך שברצונך להעביר מסר.
לסיכום: א. הוראות התנהגות צריכים לבא מיוזמתך ולא כתגובה לאירוע. ב. דבר בנחת כדי שדבריך ישמעו. ג. השתדל להפנות תשומת לב כולם לדבריך.
