אנחנו צריכים לזכור, שההפסקה של התלמידים חשובה וחיונית להם מאוד! בהפסקה תלמיד יוצר קשרים חברתיים, נושם אויר צח, אוכל, מתפנה, מניע את הגוף ועוד, ההפסקה היא דבר אלמנטרי, צורך בסיסי הנועד לאפשר המשך פניות ללמידה בשיעור הבא וכו’ לפיכך עליך לחשוב היטב האם אתה מעניש בעונש הזה…
אם אני חושב מתי שימוש בעונש כזה הוא נצרך, אז ייתכן שזה נכון במקרה של איחור כרוני, כאשר המסר הוא ברור… ובמצבים מסויימים, במקרה של זלזול והתעלמות מהלימוד בזמן השיעור. בכל אופן אם החלטת להעניש, עליך לעשות זאת בשום שכל.
אם נרד לפרטים נאמר כך: להשאיר תלמיד בכיתה למשך כל ההפסקה באופן שבשיעור שאחרי יהיה עליו להישאר בכיתה כמו כולם, זה עינוי של ממש, כזה שאסור בתכלית להשתמש בו. מה שכן (וגם זאת בשום שכל), ניתן להשעות תלמיד בחלק מזמן ההפסקה, באופן שיישארו לו עשר דקות להפסקה. ובמקרה חמור – כל זמן ההפסקה, בתנאי שבתחילת השיעור הבא יהיו לו עשר דקות להתאווררות. במקרה זה צריך לקחת בחשבון את הנזק הלימודי בכך שלא יהיה בכיתה באותו הזמן.
הייתה תקופה בה הייתי משעה בהפסקה על איחורים לשיעור לפי זמן האיחור, תלמיד איחר 5 דקות התבקש להישאר בהפסקה 5 דקות וכן הלאה. יום אחד, אחד המאחרים הכרוניים שאיחר 8 דקות התבקש על ידי להשאר בהפסקה 8 דקות כנגד, והוא בתגובה אמר לי “המלמד, 8 דקות מהשיעור זה לא 8 דקות מההפסקה, ההפסקה היא רבע מזמן השיעור ואף פחות מכך, כך שאם גזלתי מהשיעור 8 דקות, אני אמור להיות מושעה מקסימום 2 דקות מההפסקה של אחרי…”
כחסיד נלהב של ענישה מידתית, המשפט שלו תפס אותי, אך בכ”ז עניתי לו “מבחינתי יש לך בנק דקות הפסקה ביום, הכמות מחולקת למנות, אם אתה מאריך את ההפסקה, זה על חשבון הבנק שלך. לכן מצטמצמת לך ההפסקה הקרובה”. אם הוא היה שואל אם אפשר לפצל את העונש לשתי הפסקות, הייתי עונה לו שכן, 4 דקות להמתין בכיתה אחרי השיעור זה לא דבר נוח, אין לי בעיה שהוא יחווה את תחושת ה”לא משתלם לי” פעמיים…
יכול להיות שמסקנתך כמלמד תהיה שונה משלי, יכול להיות שבעיניך לא מוצא חן שתלמיד מתפלפל אתך. דעתי היא שאם אתה יודע לשלוט על האירוע, דין ודברים סביב עונש יוצר חשיבות לצורך בו. ודבר נוסף: חסידותי הנלהבת למידתיות לא אומרת שהעונש פוגע בול, אז גם אם עניתי לאותו תלמיד, מבחינת עצם העונש, הוא מוגדר בעיני כעונש מידתי גם אם צדק התלמיד בפלפולו.
