במאמר הקודם בנושא תעודות – “תעודת אמת או קרוב לאמת?” כתבתי על התמודדות עם כתיבת תעודה המשקפת לעיתים מציאות עגומה של התלמיד. אך שאלה קודמת ובסיסית יותר היא: מי קבע שצריך להגיש לתלמיד גליון ציונים פעמיים בשנה או בכלל? מי אמר שהתעודה היא הדבר הנכון לעשות כדי לעודד תלמידים או כדי לידע הורים?
חשבת על זה פעם???
מטרת התעודה היא הצבת מראה, ומטרת העל היא עידוד לשיפור הישגי ההליכות והמקצועות השונים, האם אנחנו משיגים את מטרותינו בנתינת התעודה?
מכיון שהתעודה ממוענת בסופו של דבר לתלמיד (גם אם חשוב לנו ליידע את ההורים כדי שהם ישפיעו עליו) אז נצטרך לענות על השאלה מעיניים של תלמיד.
בני השכבה הבינונית
מאחר ורוב בני הכיתה בינוניים, נפתח בבני השכבה הממוצעת. לכאורה, לבני השכבה הממוצעת התעודה היא או תעודת עידוד או תעודת עניות.
הציון שמונה מוכיח שהחניך “מבין עניין”, אמנם העשרים אחוז החסרים מוכיחים שהוא “לא מבין גדול”. יש לו מה לשפר.
יש מעט שיאמרו לעצמם “אני לא מאה אחוז? אני כן שמונים. מהיום והלאה אני אתאמץ ואהיה מאה אחוז! ובלשון חז”ל “קנאת סופרים תרבה חכמה”. מטרת ביה”ס הושגה.
אמנם ילדים רבים יאמרו “למה אני לא מאה אחוז? למה? למה אין לי את השכל של פלוני? את הרצינות של אלמוני? הם מפתחים תסכול. סופה של רגשות קנאה מאיימת להטביע אותם. המטרה התפספסה.
מצב זה של רגשות קנאה הרסניים היא לדעתי נחלת רוב בני השכבה הממוצעת.
למה אני מניח שהיא נחלת הרוב?
כדי לענות על השאלה נתבונן רגע בזה שקנאה משחקת שני תפקידים, פעמים תפקיד הרסני שמוציא את האדם מהעולם, ופעמים חיובי שמוסיף חכמה לבעליו.
דומני שהחילוק בין שני בעלי הרגשות תלויה רבות ברמת הבגרות הרגשית שלהם, כלומר, מכיון ש’קנאת סופרים תרבה חכמה’ היא לא מושכל ראשון, אם כן ניתן להניח כי רוב התלמידים הממוצעים ייצרו אינסטינקטיבית תחושת קנאה הרסנית ולא ישכילו לנווט רגשותיהם לאחותה המרבה חכמה.
כדי שילד יפתח קנאה חיובית הוא צריך לחוש באופן די מיידי את התקדמותו (כמו במשחקים למשל) אך המצב בד”כ לא כך אלא אדרבא כאשר שנה אחר שנה הוא לא מדורג בחמישיה הפותחת (במקרה הטוב), הוא שואל את עצמו פעם אחר פעם “למה אני לא כמו פלוני?” “למה אין לי את מה שיש לו”? השאלה הזו מכרסמת בליבו ומרוב קנאה מכרסמת את ליבו.
אני צובע את הצדדים בצבעים חדים, בוודאי שיש מצבי ביניים, גם בוודאי שעם הסברה נכונה של כולנו החל מכיתה א’ אפשר לנווט את הבינוניים לקנאת סופרים, השאלה מה קורה בתכל’ס.
במשך השנים דברתי עם לא מעט תלמידים בנושא, ישנם תלמידים שהפתיעו אותי לטובה, הם מתעלמים מציונים שלא משקפים את המאמצים שלהם ועל אותם שהם יודעים ב”מליון אחוז”, כלשונם, שהם לא התאמצו מספיק, הם אומרים לעצמם בפעם הבאה אני אשתדל ואצליח.
האם זה מה שקורה בכל בית ספר האם זו התחושה של רוב התלמידים? יתרה מכך, האם גם זו התחושה שההורים מעבירים? לא ממש. יותר נכון – ממש לא.
הרבה הורים לא מתנהגים כמצופה מהם, חלקם כי הם לא משקיעים כ”כ בחינוך הילד ואז הם רואים בציונים – ציון בשבילם, וחלקם כי הם משקיעים כ”כ בילד “והם כבר רוצים לראות תוצאות”. ויש כמובן את ההורים האדישים או המסתכלים על התעודה בחטף פתח ופולטים איזה משפט שאחרי שעה הם בעצמם לא זוכרים מהו.
בואו ניתן למציאות להוכיח. ראית ילד שמגיע הביתה בהתרגשות ומנופף בתעודה ממוצעת כולו התלהבות? אני עוד לא ראיתי.
ראיתי הרבה להפך, ילד שמגיע הביתה ואומר “קיבלתי תעודה גרועה!” וכשההורה פותח ומסתכל הוא אומר לו: “למה? דווקא פה אתה בסדר ופה ביחס למחצית קודמת עלית וכו’ וכו'” ההורה מנחם את עצמו. לילד ברור שהתעודה שלו לא מוצלחת בלשון המעטה… החברים שנופפו בכיתה עם התעודה החלקה מרצדים לו מול העיניים.
מה התוצאה של כל זה? רובם של בני הקבוצה הממוצעת יוותרו על התעודה כי אין בה תועלת. לדידם הם משתדלים בשיעורים ואף אחרי בית הספר, הם נחשבים בעיני כל חברי הכיתה ללומדים ורציניים ואז בא הבריסטול הזה ועושה להם רע על הלב. עד כאן על קצה המזלג על בני השכבה הממוצעת.
במאמר הבא מי קבע שצריך תעודה? (חלק ב’) אתייחס לבני השכבה החלשה ולעומתם לבני השכבה החזקה.
