כמנתח התנהגות שמלווה מלמדים רבים, אני רואה שוב ושוב את אותה תופעה מוכרת ומכאיבה: מלמד ניגש לשיעור מלא אנרגיה, והנה מגיע תלמיד אחד שזורק הערה לא קשורה, מצחיק את הכיתה כולה, והאווירה משתנה.
המלמד מרגיש מבוכה, כעס, חוסר שליטה.
הוא, שרגיל להיות הדמות החזק שמנהלת את הכיתה, פתאום מרגיש קטן וחלש.
אם זה קורה פעם אחר פעם, הכעס מצטבר. בלי לשים לב, המלמד מתחיל לראות את התלמיד הזה רק דרך המשקפיים השליליים – כ"מפריע", כבעיה. זה יוצר מעגל רע: המלמד כועס יותר, התלמיד מרגיש את זה וממשיך להתנהג גרוע, המלמד סובל, התלמיד סובל, הכיתה סובלת.
נבואה שמגשימה את עצמה
פגשתי מלמד אחד כזה, אקרא לו ר' דוד.
תלמיד זרק הערות אימפולסיביות כל שיעור. הכיתה צחקה, ר' דוד התעצבן, ניסה להעיר, להעניש, לדבר איתו בפרטי, כלום לא עזר. עם הזמן, ר' דוד פיתח כעס אמיתי כלפי הילד. הוא ראה בו רק את הרע, והתקשה למצוא משהו טוב. כשייעצתי לו להתחיל לחפש התנהגות חיובית אחת בכל יום ולהחמיא עליה, הוא ניסה אבל מהר התייאש.
"אני פשוט לא רואה אצלו שום דבר טוב," הוא אמר לי בתסכול. שאלתי אותו: האם באמת אין שום דבר טוב? הוא לא ענה, אז עניתי במקומו: כמובן שיש. הבעיה היא שהמוח שלנו, כשמשהו מעצבן אותנו שוב ושוב, ננעל על השלילי. זה הטיה טבעית – אנחנו מתמקדים באיום כדי להגן על עצמנו, מה שמקשה עלינו את היכולת לראות את התמונה המלאה.
מחקרים בבקשה!
מחקרים פסיכולוגיים מראים את זה בבירור. למשל, מחקרים על הטיות של מלמדים מצאו שכאשר מלמד מפתח דעה שלילית על תלמיד, הוא נוטה להתעלם מהתנהגויות טובות ולהגיב יותר חזק לרעות. זה יוצר "נבואה שמגשימה את עצמה", התלמיד מרגיש את זה ומתנהג גרוע יותר.
מצד שני, מחקרים רבים שבחנו את השפעת החיזוק החיובי מוכיחים שכאשר מורים מתמקדים בטוב ומחמיאים, ההתנהגויות הרעות פוחתות והטובות גוברות. סקירה שיטתית של מחקרים בחינוך הראתה שחיזוק חיובי, כמו מחמאות ותגמולים קטנים, יעיל יותר מעונשים בטווח הארוך. עונשים אולי עוצרים התנהגות רעה לרגע, אבל הם לא בונים ביטחון או מוטיבציה. לעומת זאת, חיזוק חיובי גורם לתלמיד להרגיש מוצלח, וזה מניע אותו להמשיך ככה.
אז איך שוברים את המעגל הזה?
ההצעה שלי לר' דוד הייתה פשוטה אבל עוצמתית: להתחיל דווקא בבוקר. למה בבוקר? כי זה הזמן שבו הכל טרי, עוד לא קרו הדברים המעצבנים מהשיעורים הקודמים. הראש יותר פתוח, פחות מוטה. כמו שאנו יודעים, תפילת שחרית קשורה לאברהם אבינו, סמל החסד. הבוקר הוא זמן של חסד – הכל נראה בהיר יותר, קל יותר לראות את הטוב באדם שמולנו. מחקרים בפסיכולוגיה תומכים בזה: בבוקר רמות הסטרס נמוכות יותר אחרי שינה טובה, והמוח מוכן להתחלות חדשות.
ר' דוד התחיל ליישם
בכל בוקר הוא חיפש משהו קטן אצל התלמיד הגיע בזמן, ישב יפה, ענה על שאלה פשוטה, או אפילו רק חייך. ואז הוא אמר לו משהו טוב: "ראיתי שהגעת מוקדם היום, כל הכבוד!" או "תודה שהרמת יד לפני שדיברת". בהתחלה זה היה קשה לו, כי הכעס שהצטבר במשך ימים ארוכים עדיין היה שם. אבל הוא התמיד בגישה החדשה! ומה קרה? התלמיד התחיל להרגיש את השינוי. הוא קיבל תשומת לב חיובית, הרגיש טוב עם עצמו, והתנהגויות הטובות שלו גברו – לא רק בבוקר, אלא גם בשיעורים מאוחרים יותר. הכיתה נרגעה, דוד הרגיש שוב בשליטה, והקשר ביניהם השתפר.
עקרון החיזוק החיובי, שפותח על ידי חוקר בשם סקינר, מוכח באלפי מחקרים. כשאנחנו מחמיאים על התנהגות טובה, היא מתחזקת את ההתנהגות כי היא מביאה הרגשה טובה. מנגנון זה מבוסס גם על עקרון השכר והעונש הטבעי בכל אדם. כפי שמתאר זאת תורת הלמידה הקלאסית של פבלוב, אנו נמשכים לדברים שגורמים לנו הרגשה טובה ומתרחקים מאלו שגורמים לנו את ההפך.
התלמיד רואה בעצמו מישהו שמסוגל להצליח, וזה בונה לו ביטחון. מחקר אחד מצא שתלמידים שקיבלו חיזוקים חברתיים חיוביים היו בסיכוי גבוה פי 68% להמשיך בהתנהגות הרצויה. מחקרים אחרים הראו שחיזוק חיובי משפר מעורבות, ציונים והתנהגות כללית, יותר מעונשים.
אבל זה לא תמיד קל. מלמדים רבים אומרים לי:"אני עייף, הכיתה גדולה, איך אמצא זמן לזה? התשובה היא: התחילו בקטן. בכל בוקר, רשמו לעצמכם דבר אחד טוב על התלמיד המאתגר. גם אם הוא קטן מאוד. זה ישנה את נקודת המבט שלכם, ועם הזמן יהפוך להרגל.
אפשר לשלב את זה בשגרה הבוקר: ברכה אישית בכניסה, מחמאה קטנה בהתחלה. זה לא רק עוזר לתלמיד זה עוזר לכם. מלמד שרואה את הטוב מרגיש פחות מתוסכל, יותר חזק.
עם איזה מ'המאתגרים' להתחיל?
ומה אומר למלמד המתמודד עם כמה מאתגרים ולא אחד? עם מי כדאי להחיל עם המאתגר ביותר כדי להוריד את המתח בכיתה או עם המאתגר פחות איתו יותר קל להתחיל לתרגל מחמאות?
הייתי מציע כך: התחילו את עבודתכם מול התלמיד המאתגר ביותר! תלמידים אחרים שכיום הם גם מאתגרים יראו את השינוי בגישה שלכם וינסו לשפר מעשיהם כדי לקבל מחמאות ובמקביל אתם שתתרגלו להחמיא לתלמיד המאתגר ביותר תחמיאו בקלות לאלו המאתגרים פחות…
בסופו של דבר, חינוך זה לא רק להעביר חומר, זה לבנות אנשים. כשאנחנו בוחרים לראות את הטוב, במיוחד בבוקר כזמן של חסד, אנחנו מדליקים ניצוץ חיובי אצל התלמיד ואצלנו. הדוגמה של דוד מלמדת אותנו שזה אפשרי, ושהשינוי מתחיל בנו ביכולת להתגבר על ההטיה ולבחור בחסד. ככה הכיתה הופכת למקום טוב יותר לכולם.
