בפרשת השבוע, יוסף הצדיק פותר לפרעה את חלומו ומבשר לו שעתידים לבוא על מצרים שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב קשות מאוד. לכן, ממליץ יוסף לפרעה למנות "איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים".
וצריך להבין: מדוע יש צורך באיש נבון וחכם, האם לא מספיק למנות אפסנאי טוב עם ידע בענייני תבואה?
מיהו "חכם"?
כדי לענות תשובה, הבה נתבונן מיהו "חכם"?
חז"ל אמרו: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". נולד, משמע שכבר נולד א"כ צריך להבין: איזו חכמה מיוחדת צריך כדי לראות את הנולד? הרי כל אחד מאיתנו יכול לראות את הנולד, שהרי כשהדבר כבר נולד – כולם רואים אותו…
ואם כוונת חז"ל לומר שהחכם הוא זה שרואה את העתיד להיוולד, היה צריך להיות כתוב איזהו חכם? הרואה את העתיד להיוולד… "הרואה את הנולד" זה לשון עבר או הווה, אין זה לשון עתיד.
הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל (בספרו "לב אליהו") כתב בזה הסבר נפלא: כוונת חז"ל היא – החכם האמיתי רואה את מה שעתיד להיוולד כאילו נולד כבר עכשיו!
נכון, הרבה מאיתנו יודעים היטב את העתיד. לא שאנחנו "מגידי עתידות"… אלא, כל אחד שהולך לעשות פעולה שלילית – מודע, בדרך כלל, להשלכות של המעשה ולתחושות הלב שיבואו לאחר מכן. אבל במקרים רבים אין בכוח ידיעה זו למנוע מהאדם לעשות את הצעד השלילי הזה.
מדוע? כיוון שהידיעה לא מספיק מוחשית בשעת עשיית המעשה. ואותו עיקרון קיים גם לגבי מעשים טובים, אדם מתעצל לעשות אותם למרות שהוא מודע לרווח שיהיה לו מזה. מדוע הוא מתעצל? כי הידיעה הזאת לא מספיק מוחשית.
יש מרחק רב בין ידיעת האדם למעשיו בפועל… מה שאדם צריך לעשות זה לצייר ולהמחיש לעצמו את העתיד כאילו הוא כבר כאן. אפשר לעשות זאת על ידי הסתכלות על העבר והפקת לקחים ממעשים דומים.
ולפי זה מובן: יוסף אומר לפרעה – יהיה קשה מאוד לצבור אוכל בשנות השובע לשנות הרעב, שהרי קשה לדמיין רעב כשיש כל כך הרבה שפע. כדי לעמוד במשימה ולהתכונן כראוי לשנות הרעב, מצרים חייבת איש חכם, אדם שכבר עכשיו, בשנות השבע הגדול, ירגיש הוא כאילו הרעב כבר כאן. הוא ינצל את ההזדמנות לאגור כעת – בזמן השבע, כמה שיותר מזון, הוא לא יוותר על אף שיבולת, שהרי בשנות הרעב השיבולת הזאת תהיה יקרת ערך…
רק אדם חכם הרואה את הנולד באופן מוחשי עוד טרם נולד, יכול לעמוד במשימה.
יוסף לא אומר זאת מהשפה ולחוץ. יוסף היה כזה…הוא לא נכנע להנאות של רגע, הוא תמיד מסתכל קדימה. וזאת הסיבה שהוא נשאר צדיק גם בארץ מצרים עם כל הניסיונות שהיו לו שם. ולכן פרעה אומר ליוסף: "אין נבון וחכם כמוך, אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי". (הרב משה שיינפלד שליט"א)
*
הדברים נקשרים לימי החנוכה ולמשמעות מעשיהם של החשמונאים:
בסוף "על הניסים" ישנו חלק שנראה תמוה מאוד: "ואחר כך, באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
וצריך להבין: "ואחר כך באו בניך… וקבעו שמונת ימי חנוכה" וכו' זה כבר לא מעשה ה' אלא מעשיהם של החשמונאים שטיהרו וקידשו וקבעו ימים אלו לדורות. מדוע מודים לה' על כך? מה זה שייך לתפילת ההודאה לה'?
שמעתי הסבר נפלא: חלק מהנס והפלא הוא שהחשמונאים ניצלו את ההזדמנות. החשמונאים ידעו מה לעשות עם מה שהם קיבלו מהקב"ה ונצלו את זה לעשות מעשים – לטהר את בית המקדש ולהשיב את המלכות לישראל.
החשמונאים הבינו שהישועה הגדולה לה הם זכו – מטילה עליהם חובות גדולים. כלומר, החשמונאים לא פעלו רק לטהר את בית המקדש, אלא גם להפיץ את האור והקדושה לכל המקומות ולכל הדורות. הם דאגו לכך שלא רק בבית המקדש תאיר המנורה הטהורה אלא גם על פתחי הבתים, שהאור יופץ בכל בית ובית. בנוסף, הם קבעו את הימים האלו לדורות – מתוך ראיית העתיד. ואנו מודים לה' על כך שהם הבינו את גודל הנס ואת החשיבות לקבוע את הדבר לדורות. אנו מודים לה' על כך שהחשמונאים ניצלו את ההזדמנות לתקן תקנות ולקבוע לדורות את הימים האלו. שהרי בגלל חכמתם של החשמונאים – זכינו לחג החנוכה – זכינו למצוות הדלקת נר חנוכה המאיר את חשכת הגלות, זכינו לימים של הודאה לה'.
*
לחנך לניצול הזדמנות
כמחנכים, עלינו לתת הזדמנויות לילדים/תלמידים. להראות להם שיש להם הזדמנות, לכוון אותם ולתת להם את הכלים לנצל את ההזדמנות. וגם אם קרה וילד פספס את ההזדמנות, ניתן לו עוד אחת… בדיוק כפי שאנחנו רוצים עוד הזדמנויות. ובל נשכח – הצלחה של תלמידנו – היא הצלחה שלנו… כמובן, לא לכל דבר יש הזדמנות נוספת, ילד צריך להבין שלפעמים פספוס הזדמנות יכול לעלות ביוקר… רק כך הוא ילמד לנצל את ההזדמנות הבאה.
לנצל הזדמנויות בעצמינו
ועוד משהו חשוב: לפעמים אנחנו מזהים ילד שנמצא בעליה. הוא משתדל ומנסה בכל כוחו להתנהג כראוי, מתאמץ ומשקיע. עלינו לזהות את ההזדמנות ולתת לילד/תלמיד את מה שהוא צריך כדי שההזדמנות הזאת לא תתפספס. וכמובן, להתפלל לה' שיאיר את עינינו לראות הזדמנויות ולנצל אותם.
