מ”גן עירייה” ועד ישיבה גדולה, משתתפים אנו במסיבות ובאירועים של ילדינו: סיומי מבצעי שינון בע”פ; מסיבות גמר; סיומי מסכתות ועוד. דומה, שבתחרות הטהרה והתמימות זוכה ללא עוררין “מסיבת החומש” לילדי כיתות א’.
אלו לא רק התלבושות החגיגיות והכתרים המעוטרים. נתבונן בהם – בפניהם המתוקות, יש שם עידון וטוהר, אור פנימי שמאיר מפניהם הזַכּוֹת והטהורות של הנסיכים. הילה של קדושה אופפת אותם. קוראים לזה: “לא טעמו טעם חטא”. עדיין לא משל בהם יצרם. טרם הושחתו על ידי מידות רעות וחטאים. חוט של חסד משוך עליהם. חן מיוחד השמור רק לילדי ישראל בטהרתם.
כה רכים הם וכה נרגשים. מבינים את גודל השעה, מפנימים את עומק החוויה. מתחילים הם ללמוד את תורת ה’! עוד רגע קט יקבלו את החומש, יפתחוהו ושוב לא יסגרוהו. מספר “בראשית” יחרזו ל”שמות” וממנו ל”ויקרא”, מהחומשים לנביאים ולכתובים, למשנה ולגמרא, לראשונים ולאחרונים, פוסקים; מדרשים; הגות ומוסר; חסידות וקבלה וחוזר חלילה…
בפרשת יתרו הוזהרנו חמורות: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת” (שמות כ, ד). לרוב חומרתו, נשנה האיסור בתורה פעמים רבות. באופן מיוחד חמורה עשיית דמות פרצוף אדם (ע”ז מג.), והנה בפרשת תרומה הפתעה: דמויות של תינוקות מסוככים בכנפיהם על כפורת הארון. והיכן? בתוך קודש הקדשים! במקום המקודש בתבל שעיני כל ישראל נשואות אליו. ודווקא משם – מבין שני הכרובים, יוצא דבר ה’ אל משה?!
בהזדמנות חגיגית זו, נברר עוד סוגיה “כאובה”. דומה, כי מרוב שהתרגלנו לשמוע מאמר חז”ל זה, איננו שמים לב באמת אל תוכנו. שלשה מאמרים רצופים הם בגמרא של האמורא הגדול ריש לקיש שמבטאים רעיון אחד: לימוד התורה של תינוקות של בית רבן הוא הנעלה והחשוב מכולם. הנה הם בקצרה: א. “אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. (אמר לו רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי? – מה עם התורה שלי ושלך? – אמר לו: אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא”). ב. “אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי’ לבנין בית המקדש”. ג. “כך מקובלני מאבותי… כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה, רבינא אמר: מחרימין אותה”. ר”ל. (שבת קיט:)
לא הזדעזנו? כנראה לא הבנו. וכי יכולים אנו להכיל זאת שלימודם של ילדי החיידר נעלה יותר מזה של מרן שר התורה זצוק”ל?! הלא בלימודו הישיג עומקים נפלאים, שיטות, חקירות ופלפולים וכל רז לא אניס ליה, והם?…
שאלה שלישית ואחרונה: מה הדין אם אין אפשרות כלכלית ליצור מנורה מזהב טהור? ובכן, עושים ממתכת אחרת. וכן כלי שרת אחרים (מנחות כח). מלבד הכרובים. הם חמורים יותר מכל הכלים: “לא תעשון איתי אלקי כסף” (שמות כ, יט): “בא להזהיר על הכרובים… שלא יהיו של כסף. שאם שיניתם לעשותן של כסף, הרי הן לפני כאלהות“. ר”ל. (רש”י) מדוע?
מה מבטאים הכרובים?
“בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעוּרים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה” (יומא נד). ועוד בחז”ל: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום היו “פניהם איש אל אחיו“, בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום היו “פניהם אל הבית” (ב”ב צט.). “מעוּרים” – חיבור חזק ביותר, הדק היטב. ביטוי לקשר הקרוב של ישראל עם אביהם שבשמים. דבקות מוחלטת.
החזון של “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” הוא השראת השכינה בתוך עם ישראל ובתוכו של כל אחד ואחד. קרבת אלוקים. הכרובים, לפי זה, הם תכלית המשכן וכל כליו. קרבה זו מקומה בקודש הקדשים משום ששם שוכן ארון העדות – משכן התורה.
התורה הטהורה היא הדבק היחיד לחבר בין בשר ודם ובין “אין סוף”, בין גוף גשמי ובין “אש אוכלה אש”, אך בתנאי שלא התערב בה שמץ פסול. שלא נפגם הפה מדיבורים אסורים, חלילה. בדלים וסיגים בדמות חטאי הלשון שמתערבבים בדיבורי התורה, מפריעים לדבקות זו, לחיבור המלא והמוחלט. (ח”ח, שמיה”ל ח”א שער הזכירה פ”ז)
זהו הסוד של הזאטוטים. פיהם טהור והבלו טהור, משום כך תורתם טהורה היא, ומחברת אותם בקלות אל קודשא בריך הוא. מקומם נקבע מעל הארון, כי תורתם גבוהה מעל גבוה ואין למעלה ממנה.
בקודש הקדשים, מקום הדבקות בין ישראל לאביהם שבשמים, מקום ה”מעורים זה בזה”, שם צוותה התורה לקבוע דמויות תינוקות (ילדים) שמבטאות את טהרת הלב והנשמה, תורה ללא שמץ פסול. תורה שהיא דבק חזק לבורא. משום כך, רק בעשיית הכרובים לא ניתן להתפשר. זהב! וטהור! לא פחות! לאמור: תורה טהורה ומזוקקת, שאין בה טעם חטא.
נשמור מכל משמר על ה”כרובים” שלנו בתוך קודש הקדשים. כך יישארו הם מלאכים פורשי כנפיים למעלה. אם חלילה יצאו מהקדושה, עלולים הם להפוך ל”כרובים” ממין אחר. צא ולמד בפרשת בראשית אלו כרובים היו שם, ”וַיְגָרֶשׁ, אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים” ופרש”י: “את הכרבים – מלאכי חבלה“. ה’ ישמרנו. כי היו הם מחוץ לגן עדן (בראשית ג, כד). מליצה היא, אך לא רק. תפקידנו לשמור על תשב”רנו היקרים, מקיימי העולם, שגם כי יזקינו לא יסורו התום והטוהר מעל פניהם, אמן.
