פעם, לא היו שירותי מזכירות, לא היו מחשבים בבתיהם של המלמדים, לא היה מייל ולא היו חומרי למידה זמינים במחשבי הת”ת.
היינו מכינים דפים בכתב יד, משתדלים שיהיו נעים לעין ומדפיסים לתלמידים. הטרחה שלנו סביב הכנת החומרים יצרה מצבים בהם היינו נותנים לתלמידים ‘לקחת חלק בהכנת החומר הלימודי’…זה אולי היה נכון לפעם…
אבל היום, הכל כ”כ זמין, כ”כ בקלות. יש לנו כ”כ הרבה דרכים ליצור ולשמור בתיקייה חומרים כתובים כדי להפשיט את החומר הנלמד לתלמידים, אז מה העניין לתת להם לכתוב הכל מאפס?
אינני שולל העתקות הגיוניות. נכון לתת לתלמידים להעתיק לוחות קצרים: 5 שאלות במשנה; 10 ביאורי מילים בגמ’, וכן הלאה.
כמו”כ, ברור שיש מקום להעתקה שנולדה מהרגע להרגע. למשל, עולה לך רעיון תוך כדי שיעור לבנות מראה לוח שיסביר את הנלמד בצורה טובה יותר, משהו שלא חשבת עליו עד עכשיו, אז אתה קם לרשום את הדברים על הלוח. התלמידים נהנים מהסידור החדש של החומר ובאופן די ספונטני הם בעצמם ישאלו בחשק אם אפשר להעתיק למחברות….
אני מדבר על העתקות מיותרות, עליהם אני שואל ‘למה’?
למה תלמידים צריכים להעתיק משנה עם הביאור שלה? למה תלמידים צריכים להעתיק 30 שאלות בגמ’ ואח”כ לכתוב את התשובות לשאלות? למה הם צריכים לכתוב קטע שלם בגמ’ ולהסביר אותו לפי הבנתם?
מה כ”כ נורא בלהעתיק הרבה חומר?
5 סיבות
1. למה לבזבז זמן
חלק בלתי נפרד משיעור, הוא הקדשת זמן לפעילות אקטיבית של התלמידים עצמם. בדיבור -תלמידים משתתפים בדיבור ע”י שאלה יזומה או בתשובה לשאלת הרב, בכתיבה – תלמידים כותבים את החומר הנלמד בצורות שונות.
אנחנו רואים חשיבות רבה בכתיבת החומר הנלמד ע”י התלמידים עצמם כיון שהתעסקות עם הנלמד באמצעות כתיבה מחברת את התלמיד לחומר הנלמד, פעמים רבות משמשת היא לבוחן עצמי (שאלות חזרה) פעמים עוזרת להבין טוב את החומר ע”י חזרה מתוך הכתב (סיכום) וכן הלאה.
כאשר אנחנו נותנים לתלמידים דפים מוקלדים מראש ובהם עשרות ביאורי מילים או שאלות חזרה לא פספסנו את המטרה, והרווחנו זמן יקר! התלמידים מקדישים פחות זמן לכתיבה מבלי לאבד את האפקט והתועלת שאנחנו מבקשים להשיג באמצעותה.
אבל כאשר אתה נותן להם להעתיק מה שיכולת לכתוב כבר מראש אתה פשוט מאבד זמן! שים לב! כאשר אתה מעלה שאלה והרבה תלמידים מצביעים ומבקשים לענות, אתה לא תיתן לכולם את רשות הדיבור, כי אתה חס על זמן השיעור. אז למה אתה לא מרגיש כך לגבי כתיבת שאלות שיכולת לחסוך את זמן הכתיבה שלהם?
2. הם מאבדים את ה’פוקוס’
משאב הריכוז הוא משאב יקר. ככל שהזמן עובר, הריכוז פוחת. לא מעט פעמים, אחרי שהתלמידים מעתיקים את כל השאלות מהלוח, הם בשליש האחרון של השיעור. אין להם סבלנות להתאמץ לכתוב תשובות.
“תלמיד שלא סיים תשובות לא יוכל לצאת מהכיתה” אתה מכריז בדרמתיות. מה קורה מאותו הרגע? כל הבינונים ומטה ר(ו)צים להעתיק.
הרבה פעמים, הכתב לא אותו כתב. תמיד – הקשב לא אותו קשב,
תשאל אותו אחרי 5 דקות (ואני מגזים, זה נכון גם אחרי דקותיים) מה כתבת? והוא יחפש את המחברת להקריא לך ממנה. וגם זה כמו שאמרנו, לא תמיד בהצלחה.
3. מגבלה בביצוע התאמות
ההכרזה הדרמתית שלך המתוארת בסעיף הקודם מולידה סיבה נוספת להמנע מהעתקת החלק שלך למחברת.
ראשית הערה: ההכרזה הזו יכולה להתקיים אך ורק לגבי תלמידים שזלזלו ובזבזו זמן ללא סיבה אמיתית.
הערה נוספת: שים לב שבד”כ המתקשים הם אלו שסובלים מהכרזה זו והם הם אלו שהכי צריכים את ההפסקה. אז חכם עיניו בראשו. עליך לבצע התאמות לאותם מתקשים, לבא לקראתם מראש. לא לבקש מהם לרשום הכל. למשל: אתה בוחר את השאלות הבסיסיות ועליהם הם צריכים לענות.
וכעת לעצם העניין: אם כתבת את השאלות מראש, אתה עובר על השאלות, מסמן את הבסיסיות ומבקש מהתלמיד להשיב עליהם. אתה מבקש ממנו משהו שהוא מסוגל להתמודד איתו, הוא מרגיש שאתה מתחשב בו והוא נכנס לפעולה. לא נכנס לפעולה? אתה יכול לבוא אליו בטענות.
אבל אם לא כתובות השאלות מראש, איך ניתן לבצע התאמות למתקשים?
4. סבל כפול
בד”כ, בד”כ! אלו שיש להם כתב לא ברור הם גם כאלה שמתקשים בלימודים. לדידם, הסבל הוא כפול. גם הסבל בלכתוב, וגם… הסבל שמחכה להם בערב.
בערב, ישב אותו תלמיד עם אבא שלו (במקרה שיש לאבא זמן…) ויראה אותו את אבא שלו מנסה בכל מיני דרכים לפצח את המשפט שהוא ‘ניסה’ להעתיק מהלוח.
הילד מרגיש מאוד לא נוח. ומה עם האבא? אבא לילד מתקשה לא צריך להפוך לאבא מתקשה. עד שהוא כבר מקשיב לתחינותיה התכופות של רעייתו ומתיישב ללמוד עם הילד, תן לו להבין בקלות מה השאלה…
ועוד לא דיברנו על זה שעוד כמה רגעים הוא גם יצטרך להסביר לבן יקיר את התשובה ולעזור לו לכתוב אותה…
5. הכבדה מיותרת
לסיום, הייתי רוצה להציע סיבה נוספת, פחות טכנית, פילוסופית משהו, הנוגעת לכוחינו כמלמדים:
בכל כיתה ממוצעת יש 20 אחוז לפחות שהכתב שלהם לא מספיק ברור או שמבחינה מוטורית קשה להם לכתוב, בכלל, תלמידים לא אוהבים לכתוב הרבה, גם בין אלו החרוצים ואלו שיש להם כתב יפה, ניתן לשמוע לא אחת טרוניה על כתיבה שלא נגמרת. מה גורם להם לכתוב? ההוראה של המלמד. התלמיד: לא כותב. המלמד: “למה אתה לא כותב?” “תתחיל ברגע זה”, “מי שלא מסיים שיישאר בהפסקה” וכן הלאה.
תבוא ותאמר, לתלמיד לא צריך להיות קל. חלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים הוא האתגר לתלמיד – שיתמודד התלמיד עם זה שקשה לו לכתוב הרבה, שיתמודד גם עם מה שלא נוח לו, כי זה יחשל אותו!
זה נכון. כל מעשה שעושה התלמיד ולא ‘כיף’ לו איתו, מחזק אצלו את הרושם וההבנה שהוא תלמיד שצריך לעשות מה שאומרים לו.
השאלה הנשאלת, אם נשתמש בכוחנו כמלמדים לקבוע לתלמיד שהוא מוכרח להעתיק הרבה חומר שיכולנו להביא לו מודפס האם אנחנו לא מכהים את כוחנו לדרוש מהתלמיד דברים אחרים מהותיים באמת?
ואני אחדד. אני לא חושב שהוראה אחת באה על חשבון הוראות אחרות, אבל אני בהחלט חושב שמכלול הוראות שאינם מוכרחות בעצם מהותם, באים על חשבון אלו המוכרחות; כי יש גבול כמה ניתן לדרוש מתלמיד!
אז למה לתת לו לכתוב אם אין בזה הכרח מהותי?
