מלמד מוצלח לא כועס (כמובן שאין אדם מושלם, כוונתי שזה אמור להיות אירוע נדיר). מלמד מוצלח מעביר מסר של כעס. כשצריך להעביר מסר שמעשה שעשה תלמיד הוא מעשה חמור, אתה צריך להעמיד פנים של כעס. ואינני מדבר על העמדת פנים מעושה אלא העמדת פנים מושכלת.
איך אפשר לא לכעוס?
אין לי תשובה על רגל אחת. אין לי תשובה מלאה. אני כן יכול לומר לאיזה דפוס התנהגות צריך להיכנס כדי לצמצם את התופעה.
אדם באופן טבעי פועל בשלשה שלבים: זיהוי, רגש, תוצאה.
למשל בסיטואציה של סכנה: אדם מזהה את הגורם, מתמלא פחד, בורח. בסיטואציה של חוסר הוגנות: אדם מזהה את העוול, מתמלא כעס, מתרעם. זיהוי מייצר הרגשה שמובילה לתוצאה.
ככל שאנו בוגרים יותר, אנחנו זונחים את הפעולה האמוציונאלית (הרגשית) לטובת הפעולה המושכלת. אנחנו לא מתנתקים מהרגש אלא משתמשים בו רק כדי להבין את גודל האירוע, בעוד שאת ההחלטה איך לפעול אנחנו נעשה באופן מושכל.
כעת הפעולה שלנו בנויה מארבעה שלבים: זיהוי, רגש, שכל, תוצאה.
נחזור למילות הפתיחה – מלמד מוצלח לא כועס. “מלמד מוצלח לא כועס” פירושו, שאני משתמש ברגש שמתעורר בי ככלי לאומדן המעשה, להבנת האירוע, אך אני אפעיל את השכל כדי להחליט איך לנהוג עם התלמיד בפועל.
אם נתמיד על תהליך קבלת ההחלטה בדרך הזו, נגלה במשך הזמן דבר מאוד מעניין – את שלב הרגש לא נחווה באופן מלא אלא באופן תודעתי בלבד, כלומר נפעל ע”פ אמות מידה של רגש כאילו שהוא התעורר. נעמיד פני כועס מבלי לכעוס כלל, רק כי השכל מבין שצריך להעמיד פני כועס נוכח חומרת המעשה.
תלמידים לא שמים לב שאני מעמיד פנים?
הם שמים לב, אך אין בזה שום בעיה.
ואני אסביר: תלמידים מרגישים את האמת. אם אתה באמת חושב שמעשה מסויים חמור, הם אמנם ירגישו שאתה רק מעמיד פני כועס, אך המסר יחלחל כי במקביל הם גם ירגישו שיש לך סיבה אמיתית לכעוס!
אם תלך בדרך הזו, תוכל לצמצם את התופעה של כעס אמיתי לרגעים לא נעימים בהם אתה מופתע במיוחד, ואתה מגיב מתוך רגש…
